האם מעמדן של נשים בעולם הערבי והמוסלמי בדרך לשוויון אמיתי?

תנועת המי טו (Me Too) פרצה בסערה לעולם בשנת 2017, בעקבות האשטג שהועלה ברשת החברתית טוויטר, על ידי השחקנית אליסה מילאנו. זאת בכדי להעלות את המודעות בנושא תקיפות מיניות. הקמפיין הצליח כמובן לטלטל ולשנות את העולם המערבי כולו, אך נשאלת השאלה האם הרעיונות הללו הצליחו לחולל שינוי אמיתי ומהותי במדינות ערביות ומוסלמיות, שנוקטות יחס מפלה ונוקשה כלפי נשים במשך אלפי שנים.

האשטג מי טו (קרדיט: וויקפדיה)
אין תימה בכך, שבזכות הרשתות החברתיות ישנה מודעות רבה יותר לנעשה במדינות ערביות ומוסלמיות שונות. מקרים מזעזעים רבים נגד נשים נחשפו, ולרבות מקרי אלימות מינית. כך למשל, ב-3 באוקטובר 2020 נמצאה גופתה של פחימה בתחנת דלק שאינה בשימוש באלג’יריה. פחימה נאנסה, נדקרה, כאשר גופה היה ספוג בבנזין כשהיא מוטלת ללא רוח חיים. התוקף שלה נעצר, והודה (הוא אף ניסה לאנוס אותה כבר בשנת 2016). עד מהרה האונס והרצח של “חיימה התפשט ברשתות החברתיות ובאמצעי המדיה השונים, כאשר הסיסמה “אני פחימה” (‘Je suis Chaïma’) התפשטה כאש בשדה קוצים. ארגוני נשים הזהירו מפני האלימות כנגד נשים, ואלג’יראים רבים דרשו עונש מוות לאנס.
כמו כן, חודשים ספורים לאחר מכן, בעיר חרטום, סודן אורגנה מחאה של מאות נשים סודניות נגד האלימות המינית המופנית כלפי נשים ונערות שהתגברה ביתר שאת בעקבות מגיפת הקורונה ונגד חוקים המפלים נשים, הכוללים הגבלות פטריאכליות בנות אלפי שנים.
מעבר לסוגיית העלאת המודעות לאלימות הפיזית והמינית המופנית נגד נשים, בוצעו רפורמות שונות. לדוגמא, בסמוך לפרוץ מגיפת הקורונה, הממשלה החדשה בסודן אסרה בחוק על המנהג עתיק היומין של מילת נשים (Female Genital Mutilation). הצעד החשוב הזה זכה לשבחים רבים מארגוני זכויות אדם וארגוני נשים בכל העולם.
מילת נשים כאמור, מבוצעת במדינות ערביות רבות וברחבי אפריקה, אולם הנשים הסודניות עוברות את המילה האכזרית מכולם. יש לציין, כי למעלה מ-90 אחוזים מנשות סודן עוברות מילת נשים בחייהן ואילו במצרים למעלה מ-70 אחוזים מהנשים עוברות מילת נשים, למרות העובדה שבשנת 2008 המדינה חוקקה חוק האוסר זאת. לא זאת אף זאת, בשנת 2018 התווספה תוספת לחקיקה: הורים ורופאים המבצעים זאת יישאו באחריות פלילית. ועדיין המספרים לא יורדים.
זאת ועוד, בממלכה הסעודית בוצעו רפורמות כלפי נשים שהחשובה מכולן היא הצו המלכותי שניתן ב- 26.9.2017, שקבע באופן רשמי וגורף, כי נשים רשאיות לנהוג בממלכה, ועורר הדים בתקשורת הממסדית וברשתות החברתיות במדינה. כמו כן, יורש העצר הסעודי התיר לנשים להשתלב במקומות תעסוקה משמעותיים כגון משרדי ממשלה ואף פתח בפני נשים את בתי הקולנוע בממלכה. יתר על כן, נשים הורשו לנהוג ולצפות בתחרויות ספורט לצד גברים.
פעילי זכויות אדם וארגוני נשים – לא בבית ספרנו
בשעה שבה עיני העולם כולו נשואות למלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ובה בעת ההסכם בווינה הולך ומתגבש (לרעת ישראל ומדינות המפרץ), משפחות רבות ברחבי העולם מייחלות שבמסגרת ההסכם, יקיריהם ישוחררו מבתי הכלא באיראן המיועדים לפעילי זכויות אדם ומתנגדי משטר. הרפובליקה האסלאמית באיראן מנצלת באופן ציני אזרחים שביקרו במדינה למטרות של עסקים ואו תיירות. הללו הפכו בעל כורחם לבני ערובה של משטר האייתוללות. דוגמא מובהקת הוא סיפורה של האסירה הבריטית זגארי-רטקליף, איראנית בעלת אזרחות בריטית שעובדת בקרן רויטרס (זרוע הצדקה של סוכנות הידיעות רויטרס). לרוע מזלה היא נעצרה בנמל התעופה בטהרן בעודה מנסה לצאת מהמדינה לאחר ביקור אצל הוריה לרגל השנה הפרסית החדשה. בית המשפט באיראן הרשיע אותה “בניסיון להפיל את המשטר ולבצע הפיכה וגזר עליה חמש שנות מאסר.
זגארי-רטקליף שוחררה זמנית בשנת 2020 בשל מגיפת הקורונה, אך נעצרה שוב ב-2021 בעקבות “הפצת פרופגנדה” ומוחזקת במעצר בטהרן ואינה יכולה לשוב לחיק משפחתה בביתה שבלונדון. למעשה, איראן מאשימה את בריטניה בגין חוב שלא שולם לה על סך 400 מיליון פאונד בנוגע לעסקת נשק פסולה שנעשתה בשנות ה-70 טרום המהפכה האסלאמית ב-1979.

הבעל ריצ’רד והבת גבריאלה מוחאים בספטמבר האחרון. קרדיט: קירסטי אוקונר

דוגמא נוספת לאכזריות של הרפובליקה האסלאמית, הוא העונש הקשה שקיבלה עורכת דין לזכויות אדם באיראן העונה לשם נסרין סוטודה בשנת 2019. עורכת הדין העזה להביע מחאה נגד החוק המחייב עטיית רעלה. העונש שהיא קיבלה: 34 שנים בבית הכלא ו-148 מלקות (שבלא מעט מקרים מסתיים במוות) בכלא אווין הידוע לשמצה. יש לציין, שבית הכלא הזה משמש את השלטון עבור פעילי זכויות אדם, מתנגדי משטר, ונשים שהעזו רק להשמיע את קולן, עלה שוב לכותרות בחודש אוגוסט האחרון. זאת בשל פריצה של האקרים למצלמות האבטחה, שבו נחשף טפח מהזוועות המתחוללות שם בחסות משטר האייתוללות.
בתוך כך, סוגיית רדיפת זכויות אדם ופעילות למען זכויות נשים אינן מיוחסות רק למשטר באיראן. גם במצרים שכנתינו, נשים נעצרות בשל העובדה שהן מבקרות את השלטון על אלימות מינית כלפי נשים. רק לאחרונה, נכלאה לשנה פעילה בולטת מצרייה בשם אמאל פתחי. כל חטאה היה לבקר את המשטר (בפייסבוק) על אוזלת ידו בהגנה על הטרדות מיניות נגד נשים ועל הפגיעה הרחבה של הממשלה בזכויות אדם.
זאת ועוד, גם בממלכה הסעודית פעילי זכויות נשים נרדפות על ידי השלטונות, מושלכות לכלא ומוענות על ידם כמו םעילת זכויות הנשים מסעודיה לוג’יין אל-הדלול. הפעילה הבולטת למען זכויות נשים זוחררה בפברואר 21 אחרי 1,001 ימים בכלא בעוון הפגנות מחאה שהתקיימו נגד בית המלוכה בגין האיסור על נשים לנהוג.
פיליפ לותר, חוקר באמנסטי המתמחה במזרח התיכון, מסביר כי “השינויים נועדו בעיקר בשביל השואו. ביטול איסור הנהיגה הוא דבר טוב אבל הסעודים עשו אותו כי יש לו משמעות סמלית גדולה בעולם. הצעד עצמו לא דרש מהשלטונות הרבה, והמחיר שהם שילמו היה יחסית נמוך”. לותר הזכיר שהשלטונות לא שינו דבר ב’שיטת האפוטרופסות’. לפיה, נשים חייבות לקבל אישור מגברים על כמעט כל פעולה בחייהן. לדבריו, כלי תקשורת ברחבי העולם סיקרו בהרחבה את היום ההיסטורי שבו הוכרז כי נשים רשאיות לנהוג, תחת מכונת היח”צ של בית המלוכה שסימן וי גדול. במקביל, בניסיון לנכס את המחאה לעצמו, המשטר רדף פעילות למען זכויות נשים שניסו לתבוע קרדיט על שינוי המדיניות, השליך כמה מהן לכלא ולפי דיווחים עינה אותן עינויים קשים.
ואולם, למרות האדוות שחדרו אל העולם הערבי והמוסלמי, אשר חוללו שינויים ורפורמות ביחס כלפי נשים, הדרך לעבר שוויון כלפי נשים במשטרים ערביים ומוסלמים רחוקה מאוד ואינה מתכתבת עם המציאות היומיומית. ניתן למנות לכך מספר סיבות. הראשונה, תרבות השבט בעולם הערבי חזקה הרבה יותר מאשר כל ניסיונות לשינוי באמצעות חקיקה. כך למשל, מומחים מזהירים כי החוק האוסר על מילת נשים בסודן אינו מספיק דיו כדי למגר את התופעה, היות והמנהג נטוע עמוק בתרבות ובאמונות דתיות כמו טהר אל בנת’ (“טהרת הבנות”), ורבים במדינה כולל נשים תומכים בו ללא סייג.
 
שנית, בצר רב, נשים הינן הראשונות להיפגע בעת מלחמות ומאבקים שונים. במצרים שאחרי האביב הערבי (2011), האלימות המינית כלפי נשים גאתה באופן קיצוני, כאשר המדינה לא פעלה נגד התופעה ביד רמה. למשל, התיעודים בזמן אמת של תקיפות מיניות כלפי מספר עיתונאיות זרות שהותקפו בזמן הפגנות הענק בכיכר תחריר שהובילו לנפילתו של הנשיא מובארק. אם נלך עוד אחורה, לאחר המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, הנשים היו הראשונות להיפגע, כאשר נכפה עליהן לעטות רעלה. המנהיג הרוחני העליון חומייני ייחס לרעלה כובד משקל, ולמעשה הרעלה זכתה לכינוי:  “הדגל של המהפכה” המשטר דאג להקים את יחידות המוסר כדי לאכוף זאת בכוח ובאכזריות רבה, למרות התנגדותן של נשים רבות.
אם נביט סביבנו בעולם הערבי והמוסלמי וכן על הנשים באפריקה, נראה רק סבל רב בו חיות הנשים –  ילדות, צעירות, נערות, אימהות, אלמנות ומבוגרות. מה שמחמיר עוד יותר את מצבה הוא עלייתם של זרמים שהגדירו את האסלאם כסיסמתם והם פוגעים באישה ומעבירים מסר שגוי על האסלאם ועל מעמד האישה.
לפיכך, אנו עדים לתמורות במעמדן של נשים בזכות “האביב הערבי” והחשש של מנהיגים מפני קריסת משטרם. בד בבד, כניסתן של הרשתות החברתיות למדינות השונות העלו מודעות גדולה בנושא הטרדות ותקיפות מיניות. עם זאת, הדרך לשוויון אמיתי, שבה נשים מוסלמיות וערביות לא יהיו נתונות למרותם של גברים מהרגע שהן יוצאות לאוויר העולם מרחם אימן ועד היום שבו נושאים אותן אל האדמה עוד רחוק מאוד.

שתפו את הפוסט

Share on facebook
Share on linkedin
Share on twitter
Share on email

הרשמו לניוזלטר

קבלו הודעה למייל עם כל פוסט חדש.

עוד בבלוג

הזירה שישראל מפקירה לידי אויבנו

המלחמה כיום אינה מסתכמת רק במאבק מזוין, אלא מתנהל קרב נוסף על התודעה, הנרטיב, על רעיונות ואידאות וכן על הלבבות והתחושות של בני האדם. ניתן