כל טירון שעובר בשערי בא”ח צנחנים נתקל במשפט הבא: “ניזום נוביל נהווה דוגמא וננצח”. נדמה כי המשפט הזה אינו עולה בקנה אחד עם הדרג הבכיר בצה”ל שרובו עונד כומתות אדומות וביניהם האלוף וסגן הרמטכ”ל הרצי הלוי. הלוי התראיין הבוקר בגלי צה”ל לאילנה דיין ובזחיחות רבה טען כי “יש הרתעה מול עזה אבל יש לה גבולות. היא נשחקת מהר יותר כשהמצב האזרחי בעזה ירוד”.
האלוף הלוי טועה ומטעה, היות וההרתעה לא נשחקת כתוצאה מהמצב ההומניטרי בעזה, אלא בשל הרופסות שאנו מגלים כלפי התוקפנות מצד ארגון הטרור חמאס. כאשר הדרג הצבאי והמדיני בוחר כמעט להבליג על פגיעה בחיילינו, באמצעות תקיפה רפה כפי שהתבצעה השבוע, או בוחר להבליג כמו הירי לעבר העיר שדרות לפני שבועיים אזי התוצאה היא שחיקה בהרתעה הישראלית.
כמעט שבעה ימים עברו מהפארסה שהתרחשה בגבול הרצועה ביום שבת האחרון, שבו נפצע באורח אנוש לוחם מג”ב בראל חדריה שמואלי כתוצאה מירי אקדח בידי מחבל חמאס ארור. האירוע הזה מסמל מחד את כל הדרו ותפארתו של עם ישראל שמתפלל לטובת החלמתו של העלם הצעיר שנלחם על חייו. מאידך, התקרית הקשה מסמלת את אובדן הדרך בשנים האחרונות של הפיקוד הבכיר בצה”ל. המקרה הנ”ל של חדריה אינו אירוע טקטי בלבד אלא מהווה תמרור אזהרה לדרג הצבאי הבכיר שכובל את ידיהם של הלוחמים והלוחמות בצה”ל.
צילום: דוברות המשטרה
אובדן הדרך והמצפן של צה”ל בא לידי ביטוי בעובדה שחדריה וחבריו הופקרו על ידי המפקדים הבכירים שהעדיפו “להכיל” את האירוע במקום לירות במחבלים הרבה לפני שהגיעו לחומה. כמו כן, החומה עצמה אף היא מהווה חלק מאובדן הדרך, שכן במקום למגן עצמנו לדעת, עלינו להראות לצד השני שאנו יודעים ליזום ולהגיב בעוצמה רבה מבלי לחשוש מהאויב. למעשה זוהי אנטיתזה לדרכו ומשנתו של ז’בוטינסקי שדיבר על “קיר הברזל” שבה האויב מפנים שאינו יכול על הישוב היהודי וייאלץ לחיות לצידו (לראיה תושבי לוד שסובלים מאלימות מצד ערביי העיר).
נוסף על כך, נהלי פתיחה באש הזויים ומחפירים מצד הפיקוד הבכיר, השאירו את הלוחמים בשטח חשופים להמון הזועם. אותן “תהלוכות” כפי שחמאס מתאר אותן הן למעשה הפגנות אלימות מאוד שכוללות השלכת מטעני נפץ, רימונים וניסיונות חטיפה של כוחותינו. ח”כ וראש השב”כ לשעבר אבי דיכטר נוהג לומר: “עדיף אלף אמהות של מחבלים שבוכות בשביל שאמא אחת אצלנו לא תבכה”!
לדאבוננו הרב אין מדובר במקרה בודד וחריג, שכן לא מעט אירועים יעידו כאלף עדים על אובדן הדרך. כך למשל, האירוע בהר דוב ב-27 ביולי אשתקד שבו חדרו מספר מחבלי חיזבאללה לתוך שטח ישראל (חצתה את תחומי הקו הכחול) והוברחו על ידי כוחותינו במקום לחסל אותם בכדי לא להסלים לכדי אירוע גדול יותר. המחבלים כאמור נצפו על ידי תצפיתניות של צה”ל והיו תחת מעקב, אך הצבא בחר “להכיל” את האירוע במקום לחתור למגע ולחסל אותם באבחה כפי שמצופה.
במאמרי אודות על “הדרום הפרוע” פירטתי על מספר דוגמאות שבהם פורעים בדואים תושבי הפזורה עושים כבשלהם בתוך שטחי האש של צה”ל ואף בתוך הבסיסים מבלי שניתנת ההוראה הברורה והחד משמעית של הצבא לירות בהם. היעלה על הדעת שבמהלך תרגיל צבאי רכוש צה”ל ייגנב או שמילואימניק יחשוש האם להגיע עם רכבו לבסיס שכן הוא עשוי להיעלם בשובו מהשטח. לא ייתכן שאינספור כדורים ותחמושת יקרת ערך נגנבים באין מפריע והצבא לא עושה מאומה. השיא כמובן התרחש, כאשר תושב הפזורה הצליח לחדור לאחד מבסיסי צה”ל השמורים ביותר (נבטים) שבו נמצאת טייסת ה-F35 ורק לאחר מרדף בין מספר שעות נעצר ונתפס.
האלוף הלוי אינו היחיד כמובן. לפניו היו עוד שלל התבטאויות תלושות מהמציאות המורכבת שבה שרויים תושבי הדרום. הדוגמא הבולטת ביותר הינה נאום הכלניות המפורסם של שר הביטחון הנוכחי בני גנץ בהיותו הרמטכ”ל בשלהי מבצע צוק איתן.
https://www.youtube.com/watch?v=sUOq6LhGD6o
בסופו של דבר כבילת ידי לוחמינו על ידי הדרג הצבאי הבכיר היא פגיעה ישירה בביטחון המדינה. אירועים טקטיים לכאורה כפי שקרו מול חיזבאללה ביולי אשתקד, וכן פציעתו האנושה של הלוחם חדריה שמואלי בשבת עשויים להתגלגל להסלמה כוללת. הסיבה לכך פשוטה, אויבנו מבינים כי ניתן למתוח את הגבול עוד ועוד והמדרון חלקלק מאוד.
הוראות הפתיחה באש השנויות במחלוקת, הכלת אירועים אלימים הן בדרום והן בצפון, חוסר המשילות בנגב בעיקר בבסיסי צה”ל מעידים כי משהו השתבש בערכיו של צה”ל. לא בכדי, סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא שאמון הציבור בצה”ל הוא הנמוך ביותר מאז שנת 2008.
ניתן לומר שהפגיעה בלוחמינו והעדפה מצד הדרג המדיני והביטחוני “להכיל” אירועים כפי שהוצגו לעיל פוגעים בהרתעה הישראלית שממילא שחוקה ואף פוגעת במורל החיילים הן בסדיר והן במילואים. חיילנו ואני ביניהם שאמורים לצאת לקרב מבינים שהכלת אירוע כזה או אחר עדיפה על פני חיינו ושלמות גופנו. מסתבר שהאמרה הקלישאתית “תנו לצה”ל לנצח” עודנה רלוונטית.