הקו המחבר בין הנסיגה מרצועת עזה לבין הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, ומדוע אסור לחזור על אותו משגה פעם נוספת

הררי מילים כבר נכתבו על תוכנית ההתנתקות שיצאה אל הפועל בשנת 2005 על ידי מנהיג מחנה הימין אריק שרון ז”ל. המטרה הייתה למעשה להיות בצד היוזם, בכדי לשפר את המציאות הקיימת מול רצועת עזה. שרון סבר שהתוכנית תועיל למדינת ישראל מבחינה מדינית, כלכלית, דמוגרפית וביטחונית. כלומר, יציאה מתוך הרצועה, אמורה להפחית את החיכוך מול הפלשתינים, וכאמור תפטור את מדינת ישראל מהאחריות שהוטלה עליה לדאוג להם. התוכנית כללה גם פינוי יישובים מצפון השומרון וביניהם: גנים, כדים, שא-נור וחומש, אך במאמר זה אתייחס ל”קוץ שאינו יוצא מישבנו של נפתלי בנט”, שנקרא רצועת עזה.

נדמה כי עידן ועידנים עברו מאז, אולם בסך הכול עברו 15 שנים בלבד (פרק זמן קצר מאוד במונחי ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי), אך בחלוף השנים ניתן לומר כי זהו אחד המאורעות המעצבים ביותר של דעת הקהל הישראלי, אשר השפיעו לבלי הכר על מדינת ישראל. השפעות ביטחוניות, כלכליות, מדיניות, חברתיות, פוליטיות ומשפטיות.     עם זאת, ולמרות העובדה שעברו 15 שנה, עדיין ניטש ויכוח בציבור בישראל האם ההתנתקות הייתה צעד הכרחי ומתבקש או שמא שגיאה חמורה ובכייה לדורות. מחד, עיתונאי כדוגמת ד”ר אבישי בן חיים טוען שגוש קטיף הייתה “עיירה מזרחית קסומה”. מאידך חלק ניכר בציבור סובר כי היה זה משגה להישאר בתוך הרצועה. לדידם, אירוע מבצעי קשה כמו הטנק שעלה על מטען גדול במיוחד, סמוך להתיישבות דוגית בשנת 2003 ובו נהרגו ארבעה חיילים (לאחר שהטנק התלקח ועלה באש) הינו דוגמא מובהקת לכך.

    דוגמא נוספת שצרובה עמוק מאוד בקרב הציבור בישראל הינה “אסון הנגמ”שים” שכולל שני אירועים: הראשון התרחש ב-11 במאי 2004, והשני ב-12 במאי 2004 ובהם נהרגו יחדיו 13 חיילים. האירוע הראשון התרחש כאשר נגמ”ש של כוחותינו עלה על מטען שבו נהרגו 6 חיילי גבעתי. זמן קצר לאחר האירוע ארגון החמאס לקח אחריות על הפיגוע והציג קבל עם ועדה חלקי גופות של החיילים ההרוגים שהתפזרו לכל עבר כתוצאה מעוצמת הפיצוץ. התמונה שבה נראים חיילי צה”ל כורעים על ברכיהם בשורה אחת ותרים אחר חלקי גופות חבריהם תחת ירי מחבלים הותירה חותם גדול בקרב הציבור. האסון השני, אירע יום למחרת ובו נהרגו חמישה חיילים מפיצוץ נגמ”ש על ציר פילדלפי, כאשר ארגון הג’יהאד האסלאמי נטל אחריות לפיגוע.

מבחינה מדינית, ההתנתקות אמורה הייתה להוביל לשיפור מצבה המדיני של ישראל אל מול הקהילה הבינלאומית וליציאה מהקיפאון המדיני בו הייתה שרויה באותה עת. הלכה למעשה, יצאנו כשידנו על התחתונה, כיוון שלא הצלחנו לשקף לעולם שאיננו אחראים על הרצועה עוד, ואת העובדה שעזה הינה ישות ריבונית, בעלת גבולות ברורים עם ריבון ששולט על התושבים. בנוסף, שלושת הסבבים האחרונים (2008/9, 2012, 2014) הביאו עמם לחץ בינלאומי כבד על ישראל. דו”ח גולדסטון שהיה מוטה בלשון המעטה, הביא לנזק מדיני גדול (לימים הוא חזר בו מהדו”ח החריף), וקבע כי ישראל ביצעה לכאורה פשעי מלחמה במבצע עופרת יצוקה. כמו כן, כל בר דעת שעיניו בראשו מבין שלישראל יש את הזכות הבסיסית להגן על עצמה, אך בפועל ישראל מואשמת כיום על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג שהיא מבצעת לכאורה פשעי מלחמה בעזה ,בעוד שחמאס מנצל את אזרחיו באופן ציני כדי לפגוע בישראל.

נוסף על כך, בשנת 2010 משט המרמרה שיצא מטורקיה לעבר חופי עזה, הביא להאשמות חמורות כלפי מדינת ישראל. מרבית התקשורת בעולם התגייסה לטובת הפלשתינים והציגו את ישראל כמפירת חוק, וככזאת המנהלת טרור מדינתי כלפי רצועת עזה. (בין ישן לחדש – מאמצי הדה לגיטמציה במבחן הזמן, קובי מיכאלי, עמ’ 14). בנוגע למשט, יש לציין שמארגניו היו אלו שעיצבו את דעת הקהל העולמית במהירות וביעילות. זאת לאחר שהצליחו לגייס את רשתות הטלויזיה בערבית ובאנגלית, בעוד שישראל הגיבה מאוחר מדי. ישראל לא הפנימה שהמשט הינו ניסיון להעלות את סוגיית הסכסוך עם הפלשתינים על סדר היום, לעצב את דעת הקהל לטובתם ולעורר הזדהות עם הפלשתינים בעזה. ראוי לציין, שישראל כבולה בשרשראות ברזל לחוק הבנילאומי, לאמינות ולמוסריות גדולה כלפי אזרחיה. בתוך כך, הפלשתינים השכילו לתעל לטובתם את דו”ח גולדסטון ואת המשט, בכדי להעצים את מתקפת הדה לגיטימציה שנעשה כלפי ישראל באמצעות תנועת החרם (BDS).

הסוגיה הביטחונית, המצדדים ביציאה מהרצועה גורסים כי זה היה צעד מתבקש כורח הנסיבות. מדינת ישראל השקיעה מאמצים רבים, כלכליים וצבאיים, אך השהייה בגוש קטיף הביאה לפגיעה בחיילים ובמתיישבים רבים. אירועים כדוגמת אלו המוזכרים לעיל חקוקים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. ואולם, ניתן להיווכח כי ההתנתקות בניגוד לדעת מומחים הביאה למציאות ביטחונית מורכבת, שכן מאז היציאה משטח הרצועה, ארגון החמאס התעצם צבאית והפך להיות “צבא טרור” כפי שמכנה אותו הרמטכ”ל הנוכחי אביב כוכבי. כלומר, ארגון שהיה בסדר גודל בינוני עד 2005, השתלט על הרצועה בכוח, כאשר הוא מדיח את מנגנוני הביטחון הפלשתיניים ובונה לעצמו ישות ריבונית ועצמאית, אשר נתמכת על ידי התמנון האיראני. החמאס ניצל את העובדה שישראל אינה שולטת עוד בשטח, בכדי להתעצם צבאית.  

האיום הרקטי

טרם מומשה התוכנית, ישראל גרסה שהיא תשלוט באופן מוחלט על המרחב האווירי של עזה, תפקח על המעטפת החיצונית ביבשה וכן תגיע למצב אידיאלי שבו עזה תהא מפורזת מנשק. זאת ועוד, האיום הרקטי נתפס באותה עת כזניח, שולי, ואף “פסיכולוגי” (לדעת מנכ”ל משרד הביטחון לשעבר קובי תורן). הסיבה לכך, נובעת מהעובדה שהרקטות בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 הסבו נזק מועט ולמספר נמוך של אבדות. כך למשל, יועצו הבכיר של שרון, דב ויסגלס נשא נאום בשנת 2005 טרם ההתנתקות וטען בביטול כי “חפצים מעופפים”.. “במונחים של ניהול סיכונים לאומי אינם פקטור משמעותי”. ואולם, מאז נחתה לראשונה רקטה מסוג קאסם על העיר שדרות בשנת 2001, ועד עצם היום הזה, “המטרד הזניח” גדל להיות איום משמעותי עד מאוד לא רק לעוטף עזה, אלא על כל גוש דן ואף השרון, לרבות שדה התעופה נתב”ג, נמל אשדוד ומתקנים צבאיים בדרום המדינה ובמרכזה ואף להביא לאבדות רבות.

כתוצאה מכך שישראל לא שלטה עוד בשטח הרצועה, החל תהליך מואץ של ארגון החמאס לעבר התעצמות צבאית, כך שלמעשה הן טווח שיגור הרקטות של הארגון גדל עשרות מונים והן גודל הראש קרב של הרקטות. כך למשל, ב-25.3.2019 מדינת ישראל התעוררה לתוך מציאות שבה רקטה של הארגון פוגעת פגיעה ישירה בבית בשרון (במושב משמרת) המרוחק כ-120 קילומטרים משטח הרצועה (נורתה מרפיח שנמצאת בדרום הרצועה בגבול עם מצרים) ובמזל גדול הביאה למספר פצועים בלבד. לטענת הארגון הרקטה שנורתה בשוגג יוצרה בייצור עצמי של החמאס, אך הירי הנ”ל נלווה לכ-500 רקטות שנורו באותה השנה אל עבר ישראל. בתוך כך, כל בר דעת מבין כי הסבב הבא הוא מעבר לפינה, כשהארגון זוכה לתמיכה ורוח גבית מהאיראנים.  

איום המנהרות

כאמור, היכולת של הארגון להתעצם צבאית השתפרה פלאים לא רק בהיבט הרקטי, אלא גם באמצעות מערכת מנהרות מסועפת שהפכה להיות נשק אסטרטגי ואיום משמעותי על ישראל. הפלשתינים בעזה עושים שימוש במנהרות עוד מתקופת האינתיפאדה הראשונה. הללו היו מבריחים סחורות ואמצעי לחימה באמצעות מנהרות שעוברות בין רצועת עזה למצרים דרך ציר פילדלפי שלמעשה עובר בין הרצועה למצרים. עוד בשנות -90 צה”ל חשף עשרות מנהרות בעומק של בין 2-8 מטרים, ובשנות האינתיפאדה השנייה, הצליח ארגון החמאס להוציא לפועל 5 פיגועי טרור באמצעות המנהרות, כאשר השיא היה בשנת 2006. בחסות ההתנתקות והיציאה של צה”ל משטח הרצועה, החמאס הצליח לחפור מנהרה התקפית באורך 650 מטר (250 ממנה בשטח ישראל, באזור כרם שלום) וביצע פיגוע חטיפה ראשון שבו נחטף החייל גלעד שליט. הצלחת הפיגוע הביאה את ארגוני הטרור ובראשם החמאס להגביר ביתר שאת בניית מנהרות התקפיות נוספות שחודרות לתוך שטחה של מדינת ישראל ולמעשה מפרות את ריבונותה.

זאת ועוד, במלחמת לבנון השנייה צה”ל נאלץ להתמודד עם “שמורות הטבע” של החיזבאללה. הללו למעשה היו מאחזים תת קרקעיים שהקים הארגון, אשר שימשו כמחסני אמל”ח, עמדות שיגור מוטמנות לרקטות, בורות פיקוד בין מרחבי הלחימה ואף כנתיב מילוט בעת הצורך. כתוצאה מהשימוש בתווך הקרקעי (תת”ק) בעת הלחימה, חיזבאללה הצליח לשמור על רצף הלחימה שלו, בכל הנוגע לירי רקטות וצמצום נפגעים בקרב אנשיו. בנוסף, השימוש באותן שמורות טבע הקשה על הצבא להביא באופן ממשי את עוצמתו הן באש והן על ידי תמרון קרקעי. על פי דוח של מבקר המדינה שפורסם לאחר “מבצע צוק”, לאחר שארגון החמאס השתלט בכוח על הרצועה בשנת 2007, הוא למעשה אימץ את המודל של החיזבאללה ובנה באופן שיטתי ויסודי מתחמי לחימה והסלקה תת קרקעיים בשטח העירוני, שהפכו להיות חלק מרכזי בתפיסת הלחימה של הארגון.

ניתן לומר, כי ישנם קווי דמיון ברורים המחברים בין הנסיגה החד צדדית מרצועת הביטחון בדרום לבנון בשנת 2000, לבין הנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005. פועל יוצא של הנסיגות הוא התעצמות של ארגוני הטרור הן מצפון והן מדרום. לאחר שצה”ל נסוג מרצועת הביטחון בלבנון, החיזבאללה תפס את השטח והחל להתעצם צבאית בכמות הרקטות העומדות לרשותו כאשר כיום הארגון מחזיק בכמות של 150,000 טילים כנגד ישראל, וגם באמצעות מערך התת”ק שבנה טרם מלחמת לבנון השנייה. ארגון החמאס הפנים כי למעשה החיזבאללה הצליח לייצר מעין הרתעה הדדית אל מול עוצמתו של צה”ל, על אף יחסי הכוחות הפחותים מולו. כלומר,  החיזבאללה הינו מעין “מודל לחיקוי” ביצירת משוואה א-סימטרית עבור החמאס. למעשה, הארגון הצליח למנף את המערך הרקטי ואת מערך המנהרות שבנה לכדי איום אסטרטגי ואף כנשק שובר שוויון אל מול מדינת ישראל. 

אסיים ואומר, כי למרות העובדה שמדינת ישראל לא השיגה אף לא אחד מיעדיה של תוכנית ההתנתקות ואפשר שהפסידה בתחומים שנסקרו לעיל, עדיין עולה התחושה שעם ישראל “הפנים” שזעקתם של אנשי המחנה הלאומי טרם הפינוי הייתה אמיתית: יציאה מרצועת עזה תקרב את הטרור אלינו ולא ההפך. בנוסף, ההתנתקות שהיא שם מכובס לנסיגה חד צדדית בדיוק כמו זאת שאהוד ברק ביצע 5 שנים לפני כן, ברצועת הביטחון בדרום לבנון, הביאו על מדינת ישראל בעל כורחה “מאזן אימה” מול חיזבאללה ואף מול החמאס. רק שבניגוד לאז כיום הציבור הרחב מבין: לא עוד נסיגות חד צדדיות, לא עוד מסירת שטחים וגירוש יהודים מביתם. ראיה לכך, הינה סוגיית החלת הריבונות על כל יישובי יהודה ושומרון. באם מדינת ישראל תבצע את המהלך הזה ניתן יהיה לומר שמעז יצא מתוק וההתנתקות היא זאת שהובילה לריבונות.