שחרור ההר ואובדן משילות רוחני ופיזי
ביומה השלישי של מלחמת ששת הימים, חצה הרב הצבאי הראשי שלמה גורן את שביל הויה דולורזה בריצת אמוק, כאשר בידו האחת הוא מחזיק ספר תורה ובשנייה שופר. הרב גורן הצליח להגיע לסמטה הצרה שלפני הכותל המערבי ובקול תרועת ניצחון תקע בשופר. בתוך כך, מסדר מרגש נפתח על הר הבית ועליו חיילי צבא הגנה לישראל, נרגשים עד דמעות. הר הבית הפך לסמל לניצחון הישראלי במלחמה ששינתה את פני המזרח תיכון כולו.
למרות החגיגות והמעמד המרגש של חיילינו דומעים ונרגשים על גבי רחבת הר הבית, ישראל ויתרה הלכה למעשה על ריבונותה על ההר, הקדוש לעם היהודי מזה 3000 שנה מימי בית המקדש הראשון והשני. הסיבה לכך הייתה חששו (הלגיטימי) של שר הביטחון משה דיין, נוכח מימוש ריבונותה של מדינת ישראל על גבי המקום הקדוש ביותר עבור העם היהודי היושב בציון, הלא הוא הר המוריה.
שר הביטחון דיין, סבר כי עשויה להתפתח מהומת אלוהים בעקבות המצב החדש שבו ישראל נטלה מידי המוסלמים את השליטה על הר הבית, ולמעשה סייע להחיות מן המתים את ארגון הווקף. דיין פנה לאנשי הווקף המוסלמים באומרו כי לא יהיה חשש מפגיעה בשליטתם בשטח זה. יתרה מכך, דיין אף הביא להחזרתם של אנשי הביטחון הערביים המועסקים בידי המועצה המוסלמית העליונה כשומרים על המקומות הקדושים. בקשתו היחידה שאף נענתה הייתה לאפשר ליהודים להיכנס אל הר הבית כמבקרים.
ההיסטוריון הישראלי אמנון רמון, גורס כי מטרתו של דיין ביצירת הסטטוס קוו החדש בהר הייתה למסמס ככל הניתן את הממד הדתי בסכסוך הישראלי – ערבי. לשיטתו, ניהול המקום על ידי הרשויות המוסלמיות ימנע מהתלהטות הרוחות בשטחים ובארצות המוסלמיות ואף יביא להסתגלות למציאות החדשה שבה מדינת ישראל כבשה את ההר מידי המוסלמים.
מבט על הר הבית מכיוון דרום. בלב הרחבה: כיפת הסלע. בדרום הרחבה: מסגד אל אקצא (הכיפה הכסופה). צילום מתוך ויקיפדיה,
יש לציין שמעבר לעובדה שישראל ויתרה על ריבונותה על גבי ההר אחרי שחרור מזרח העיר, היא אף לא נתנה דעתה בנוגע לעיר ירושלים טרם המלחמה. למעשה צה”ל נגרר לשחרור העיר ירושלים בלי יוזמה מוקדמת ובלי לסמן זאת מראש כיעד ראשון במעלה. מסופר כי הרבי מלובביץ’ שהיה מעורה מאוד בענייניה המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל (על אף העובדה שכף רגלו מעולם לא דרכה בארץ ישראל) הציב שאלה נוקבת בפני הדרג המדיני: כיצד תתייחסו לירושלים לאור העובדה ששחרורה לא עמד מלכתחילה בראש מעייניהם. בשל העובדה שלא תכננו לכבוש את ירושלים, קורבנות רבים נפלו שם כולל בכירים בצבא הישראלי זאת בשל אי תכנון מוקדם של כיבוש העיר העתיקה.
זאת ועוד, הרבי מלובביץ’ אומנם גרס כי אסור לעלות להר הבית משום שכולנו עונים על ההגדרה ההלכתית “טמאי מת” ולכן ישנו איסור הלכתי חמור. עם זאת הרבי סבר שצריך לחזק את הריבונות הישראלית ולמנוע את הנפת הדגל הירדני בהר הבית. במקביל סרב לתמוך בפעילות של תנועות העלייה להר הבית שכן ראה זאת כהכשלה המונית של יהודים תמימים. דהיינו, האיסור בדבר עלייה להר אינה סיבה להתיר למדינות ערביות כמו ירדן או לווקף המוסלמי לשלוט על גבי ההר.
ואולם, המאבק על ריבונותה של מדינת ישראל על הר הבית ולמעשה על העיר ירושלים כולה אינו מתחיל ומסתיים רק בריבונות פיזית על גבי ההר, אלא קשור עבותות גם בחינוך הדורות הבאים. לדאבוננו הרב, מערכת החינוך הישראלית התעלמה במשך כל שנות קיומה מהר הבית וחשיבותו לעם היהודי. עוד ועוד בני ובנות נוער סוברים בטעות, כי המקום הכי קדוש לעם היהודי הוא הכותל ולא הר הבית.
האשמה כמובן מוטלת בראש ובראשונה על משרד החינוך וממשלות ישראל שלא פעלו לחבר בין הנוער הישראלי לבין המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. נושא הלימוד של הר הבית אינו מוזכר במערכת החינוך הישראלית, ובכך ישראל ממסמסת את חשיבותו של ההר והעיר ירושלים אליה יהודים בגולה כמהו והשתוקקו מאות שנים.
מערכת החינוך משקיעה רבות בסיורים לתלמידים בכותל, יד ושם ואפילו לכנסת. אין כמעט בנמצא נער או נערה שלא מכירים את אתר מצדה, או שלא משתוקקים לצאת למסעות המרגשים בפולין (הוקפאו בשל הקורונה). ואולם, מה יותר בסיסי מלדעת שבספר דברי הימים הר הבית נקרא הר המוריה, עליו התרחשה עקידת יצחק, ואף מוזכר בתלמוד הבבלי שעל גבי ההר נמצאת אבן השתייה שממנה הושתת העולם, וכן המקום ממנו נלקח העפר ליצירת האדם הראשון.
הסלע המזוהה בדרך כלל עם אבן השתייה, מבט מלמעלה, מתוך ויקיפדיה
ניתן להתווכח כמובן על מדיניות הממשלה בנוגע לטיפול בסוגיית הר הבית ועלייה היהודים להר, אך אין דפליג בנוגע לחשיבות של הכרת ההיסטוריה של העם היהודי. נדמה שבימים אלה משפטו האלמותי של יגאל אלון: “עם שאינו זוכר את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל”, רלוונטי מתמיד לאור העובדה שתלמידים רבים במערכת החינוך הישראלית, אינם מכירים את עברם.
תפנית חיובית התרחשה לפני שבוע בוועדת החינוך של הכנסת, כאשר חברת הכנסת ויו”ר ועדת החינוך שרן השכל (“תקווה חדשה”), העלתה דיון חשוב בנוגע לסוגיית הר הבית כחלק מתוכנית הלימוד של משרד החינוך בבתי הספר, שכן אין מדובר בעניין פוליטי הקשור בין שמאל וימין, אלא בסוגיה מהותית הקשורה בזהותנו, אל המקום שממנו הושתת העולם והשכינה עדיין שורה בו.
ראוי לציין, שבזמן שמדינת ישראל מתמהמהת בנוגע להטמעת והנחלת הר הבית כנושא לימוד במערכת החינוך הישראלית, הפלשתינים ממשיכים לתדלק את הדור הבא בהסתה פרועה ואנטישמית נגד יהודים ומדינת ישראל. זאת באמצעות ספרי הלימוד שברשותם, עליהם אחראית הרש”פ. כך למשל, בכל ההתייחסויות למקומות הקדושים בארץ בספרי הלימוד של הרש”פ אין שום אזכור של המקומות הקדושים ליהודים בארץ ככאלה.
לדוגמא, ספרי הלימוד של הרש”פ מציבים את הכותל המערבי בתחום מסגד אל אקצא וכך הופכים אותו למקדש מוסלמי: “מסגד אל אקצא כולל את כיפת הסלע הנכבדה… וכן את המסגד המרוואני החצרות, המבנים והחומה המקיפה אותו, כולל קיר אלבוראק [הכותל המערבי].”
הקמת קונסוליה פלשתינית במזרח העיר: סכנה לשלמותה של הארץ
ראוי לציין, הנחת המוצא היא שירושלים היא המפתח לארץ ישראל כולה! באם מדינת ישראל תוותר על חלק מריבונותה של בירתה הנצחית, ירושלים, אזי כאילו וויתרנו על ארץ ישראל עצמה. וויתור על חלק מהעיר או רחמנא ליצלן חלוקתה, פירושו כניעה לפלשתינים ופגיעה בזהותה האמיתית של העיר. למרבה הצער, הן הרש”פ והן תנועת החמאס מבינים שאם ירושלים תהיה שלהם, אזי בסופו של דבר כל ארץ ישראל תהיה שלהם ולכן הם נאבקים ודבקים בעקשנותם על חלוקת העיר ומנסים לנכס לעצמם את ירושלים (אל קודס) ולהתכחש לשורשים היהודיים אשר צפים מעת לעת בתצורת ממצאים ארכיאולוגיים. אלו מאששים את ייחודה של העיר ירושלים, בירת ממלכת דוד ושלמה, שבה הוקמו בית המקדש הראשון והשני, ועל פי המסורת היהודית השכינה עדיין שורה שם ובזכות זה התקדשה העיר ירושלים כולה.
את אותו מאבק שמנהלים הפלשתינים הבינו כבר מקדמת דנן המוסלמים בעת ששלטו בארץ. הארכיאולוג הישראלי הנודע מאיר בן דוב מתאר בספרו “חפירות הר הבית: בצל הכתלים ולאור התגליות”, אודות על הקיסר הגרמני וילהם אשר סייר בכיפת הסלע בשנת 1898. הלה תמה בפני מארחיו כיצד ייתכן שלא חופרים באתר כה חשוב. הקיסר וילהם נענה על ידי הקאדי שנשא ראשו השמימה וענה לו, כי רצוי ש”אדם יכוון את עיניו ומחשבותיו כלפי מעלה, לשמים, במקום כלפי מטה, למעמקים”.
כפי שנכתב לעיל, הפלשתינים מבינים היטב, מה שחלק מהפוליטיקאים שלנו לא תופשים לדאבוננו. כך למשל, הכתב עמיחי שטיין דיווח ב-14.10.21 ששר החוץ הנוכחי יאיר לפיד הבהיר למזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן כי הוא מתנגד לפתיחת קונסוליה פלשתינית בלב ירושלים, היות והדבר עשוי לסכן את שלמותה של הקואליציה. הווה אומר, התנגדותו נובעת משיקולים פוליטיים צרים ולא משום שירושלים הינה בירתה הנצחית של ארץ ישראל. אויבינו מבינים כאמור שהתקפלות כזאת בנושא כל כך חשוב פותחת פתח עבורם לטרוף את הכול, ואמירה שכזאת מטעם גורם כה בכיר רק מתדלקת את תאבונם ומביאה לעלייה בטרור כלפי יהודים.
למעלה מזה, על פי פרסום של עיתון “הארץ”, מקורות פלשתיניים מסרו לגורמים בעיתון, שהאמריקאים כבר אישרו תקציב לקונסוליה במערב העיר. הללו אף שואפים ליישם פתיחת משרדים גם במזרח העיר. הפלשתינים כמובן מייחסים חשיבות עליונה לפתיחת קונסוליה בבירה, לאחר שהנשיא הקודם טראמפ הורה על סגירתה (נסגרה בפועל ב-2018) ואף הגדיל לעשות ולהעביר את השגרירות מתל אביב לירושלים.
ד”ר דורי גולד, מנכ”ל משרד החוץ לשעבר התבטא בנושא ומבהיר, כי אסור להבחין בין מערב ירושלים למזרח העיר, שכן ירושלים היא אחת. פתיחת קונסוליה במערב העיר (רחוב אגרון), עשויה לפגוע במעמדה של ירושלים שהיה לפני 1967. לדבריו, פתיחה מחדש של הקונסוליה בירושלים היא “שערורייה”, שכן הדבר מהווה איום על הריבונות הישראלית בבירה.
מנגד, הסופר נדב שרגאי, מי שנחשב אורים ותומים לענייני ירושלים והסכסוך הישראלי – פלשתיני סביב הר הבית, סובר שלא ניתן לכרוך את סוגיית חלוקת ירושלים רק בפתיחת קונסוליה. לדבריו, דווקא ריכוז מאמץ בנושא הבנייה בעיר בשכונות: עטרות, שטח E1, וגבעת המטוס הם אלו שיקבעו את גבולותיה העתידיים של העיר, וכי נושא הקונסוליה הוא סימבולי בלבד.
שטח E1, מתוך אתר הארץ
לסיום, אסור להתעלם מהעובדה שסוגיית הר הבית הינה מורכבת מאין כמותה בסכסוך הישראלי – ערבי, כאשר כל אירוע על גבי ההר מהווה פוטנציאל להתלקחות ויש צורך לנקוט במשנה זהירות בכל הנוגע להתנהלות במקום. למשל, פיגוע הירי במתחם הר הבית: שבו שלושה מחבלים מאום אל פאחם חמושים ברובים ובאקדח ירו בתאריך ה-14.7.17 מהר הבית לעבר שוטרים והרגו שניים מהם: רס”מ האיל סתאוי, בן 30 ממרר, ורס”מ כמיל שנאן, בן 22 מחורפיש. כתוצאה מכך, התחוללה סערה רבתי בעקבות הניסיון הלא מוצלח להציב מגנומטרים בכניסה למתחם הר הבית.
לדוגמא אנשי דת בכירים ברש”פ, אשר עמדו בראש המאבק להסרת המגנומטרים בכניסה לרחבת הר הבית וקראו לציבור להתגייס למען אל-אקצא. המופתי של הרש”פ ושל ירושלים שיח’ מוחמד חוסין אסר לעבור דרך גלאי המתכות. לדבריו, “כל מי שייכנס למסגד אל-אקצא דרך המגנומטרים – תפילתו בטלה.” לא בכדי, רבנים כמו הרב אביגדור נבנצאל, שהיה לרב הרובע היהודי, פסקו כי ישנו חשש מג’יהאד ומשפיכות דמים של יהודים בארץ וברחבי העולם (בבחינת פיקוח נפש), כתוצאה מתפילת יהודים בהר הבית ומלחמת דתות בהר ולכן גרסו שיהודים אינם רשאים לעלות להר הבית.
מנגד, מדינת ישראל אינה יכולה לוותר על ריבונותה על הר הבית, הן מבחינה רוחנית דרך לימוד וחשיפה הדורות הבאים בנוגע לחשיבות הר הבית ליהודים, והן מבחינה מעשית באמצעות הענקת גישה חופשית לעליית יהודים להר. היות והגבלת יהודים מתמרצת את הפלשתינים להגביר את הטרור מתוך הבנה שישראל מתקפלת בנוגע למקומות החשובים לה, וכך מוותרת על ארץ ישראל כולה. יתר על כן, על ממשלת ישראל לגבש מדיניות ברורה בנוגע לעיר: המשך תנופת בנייה בכל רחבי העיר ומניעתה של פתיחת קונסוליה לפלשתינים שעשויה לסכן את מעמדה של ירושלים לעם היהודי.
נדמה שאמרת הכנף של המשורר הישראלי הנודע אורי צבי גרינברג רלוונטית מתמיד: “מי ששולט בהר הבית, שולט בירושלים. מי ששולט בירושלים שולט בארץ ישראל”. בפועל, מדינת ישראל אינה מיישמת זאת והתוצאה היא פיגועי טרור כפי שאירע לפני שבוע בשער השלשלת שבו נרצח אליהו קיי זכרו לברכה. שליטה על מתחם ההר ובעיר הקודש ימנע בוודאות קורבנות נוספים בעיר שידעה כל כך הרבה מלחמות ושפיכות דמים ויביא את הצד השני להכרה שישראל לא מוותרת על זכותה על הארץ כולה.