הם לא “הילדים של כולנו”, הם לוחמים, מגני הארץ הזאת

אי שם בשנות ה-90 החלה לצמוח תנועת מחאה העונה לשם “ארבע האמהות”, שכללה ארבע אמהות תושבות הצפון שבניהם שירתו כלוחמים ברצועת הביטחון בדרום לבנון. התנועה למעשה התנגדה נחרצות לשהייה ברצועת הביטחון וסברה שאין לנו מה לחפש שם יותר וכי דם חיילנו נשפך לחינם. אורנה האם הרביעית הצטרפה לארגון בעל כורחה, לאחר שבנה אייל ששירת במוצב “ריחן” כמפקד טנק חטף טיל ישירות לטנק שבו שהה מידי חיזבאללה ונהרג במקום.

אורנה כך מתברר התגלתה כאשת שיווק וגרפיקאית מוכשרת מאוד. בעזרתה, הארגון הצליח ליצור משוואה חדשה ומסוכנת, שאנו עדים לה עד היום כאשר המילה “חיילים” הומרה עתה למילה “ילדים”. מאז ועד היום, חיילי צה”ל נתפשים בקרב הציבור בישראל “כילדים של כולנו” ועל הציבור לכאורה מוטלת האחריות עליהם. ולפיכך, אובדן של חיי חיילים המגנים על המולדת ועל אזרחיה טרגי הרבה יותר מאשר הרג אזרחים.

 הימים כאמור, היו ימים שבהם נהרגו עשרות חיילי צה”ל כמדי שנה כתוצאה מהלחימה ברצועת הביטחון. בתחילת דרכו הארגון היה מוקצה בציבור וארבע האמהות ספגו לא מעט קללות כמו “זונות של נסראללה”, כפי שמעיד מתי פרידמן בספרו “דלעת”. עם זאת, אסון המסוקים שפקד את ישראל בשנת 1999,  שבו התרסקו 2 מסוקי יסעור מעל הישוב “שאר ישוב” בדרכם למוצבים “בופור” ו”דלעת” בליל חורף קר, גרמו לתפנית בציבור הישראלי ביחס לשהייה הישראלית במוצבים ברצועת הביטחון.

רצועת הביטחון, קרדיט: האנציקלופדיה היהודית

זאת ועוד, הרעיון בדבר נסיגה חד צדדית זכה לתמיכה ורוח גבית מצד התקשורת הישראלית. כתבת צעירה באותם ימים בשם שלי יחימוביץ שפמפמה את המילה “נסיגה” ובעיקר ערוץ 2 שהיה בתחילת דרכו, שסיקר באופן אינטנסיבי את השכול והאבל, הביאו את הציבור לחשוב, כי השהייה ברצועת הביטחון מיותרת ודם חיילנו נשפך לשווא. מטרת המוצבים כאמור, הייתה לחצוץ בין לבנון לישראל ולמנוע פגיעה באזרחים. לפיכך, השהייה ברצועת הביטחון נתפשה כחסרת כל תועלת וצה”ל מוכרח לסגת מרצועת הביטחון לאלתר.

מלבד העובדה שהאויב גרס שצה”ל הוא ארגון חלש ובקרוב ייסוג (מה שאכן קרה), בעקבות המחאה הציבורית הגוברת בדבר נסיגה, התקבעה הנחת יסוד שגויה שדם חיילנו אדום יותר מזה של האזרחים שעל ביטחונם צה”ל אמון. אותה תפיסה שגויה ומוטעית מלווה אותנו כחברה בישראל מאז ועד היום.

לראיה, מותו של לוחם מג”ב בראל שמואלי חדריה ז”ל, שנהרג במהלך עימותים אלימים שהתרחשו בגבול עזה בחודש אוגוסט אשתקד וחולל סערה רבתי בציבור הישראלי. בראל ז”ל היה מטובי בנינו, מלח הארץ ולוחם מוכשר, אשר נהרג בהגנה על המולדת, כאשר מחבל מתועב פגע בו ביריות אקדח דרך אחד מחרכי הירי. אותם עימותים היו חלק מההפגנות האלימות ומתוזמנות היטב של מחבלי חמאס, אשר ניסו בין היתר לפרוץ את הגדר, לחדור לאחד היישובים ולפגוע באזרחים.

פלסטינים מנסים לחטוף נשק מחיילים דרך גדר הגבול בעזה ביום שבו נורה שמואלי, באוגוסטצילום: Ali Jadallah / ANADOLU AGENCY /

 ואולם, בשל שגיאה חמורה של מפקד הכוח, שלא להזיז אחורה את הכוחות לעמדה אחורית מרגע שההפגנות יצאו מכלל שליטה, הביאה לנפילתו בקרב של בראל. בראל ז”ל וחבריו ליחידה-לוחמים מובחרים הגנו בגופם ובנפשם על אזרחי עוטף ישראל (עזה), במהלך לחימה, אך עדיין מותו נתפס בעיני רבים “כרצח”. אימו אף מקפידה לומר: “הבן שלי נרצח. הוא לא היה בפעילות מבצעית, הוא נרצח”.  בחלק לא מבוטל בהרצאותיי ברחבי הארץ, אף שמעתי את המילה רצח בהקשר של מותו המצער. ראוי לציין ולכתוב באותיות קידוש לבנה: בראל שמואלי נפל בעת הגנה על המולדת ולא נרצח!

באותה המידה שבראל נורה, זה יכול להיות היה אחד מחבריו הגיבורים שעמדו שם לידו מאחורי גדר הגבול ונלחמו ממושכות מול אויב אכזר שמשתמש באזרחים חפים מפשע כמגן אנושי. לא משנה כמה ההחלטה של מפקד הכוח בעת האירוע, קרי מפקד החטיבה הצפונית של אוגדת עזה אל”מ יואב ברונר הייתה שגויה, בראל שמואלי ז”ל נהרג בעת מילוי תפקידו בהגנה על המולדת ועל גבולותיה.

היטיבה לכתוב זאת סיוון רהב מאיר: בראל שמואלי הוא לא “הילד של כולנו”, אלא של יוסי וניצה, אבל אין תימה בכך שהוא נכנס ללב של כולנו ומותו (אחרי זמן מה שהיה פצוע אנוש), שבר את הלבבות של כולנו. ועדיין, בראל ז”ל נפל בהגנה על המולדת ולעולם יישאר הילד של יוסי וניצה.

דוגמא נוספת לחייל שאומץ על ידי התקשורת להיות “הילד של כולנו” הוא החייל החטוף גלעד שליט שהיה שבוי בידי החמאס. שליט שוחרר הודות לרוח הגבית מצד התקשורת שאימצה אותו לחיקה והפכה אותו להיות “הילד של כולנו”, קרי של כל עם ישראל, במקום חייל שנחטף בידי ארגון טרור רצחני. מטה המאבק הציבורי שהוביל אביו נועם שליט ז”ל, יחד עם תמיכה ציבורית עצומה וסיקור בלתי פוסק מצד התקשורת הגבירו את הלחץ הציבורי עד לעסקה השנויה במחלוקת שכללה שחרור מחבלים עם “דם על הידיים”.

זכור לי היטב מיצג של גלעד בשבי החמאס בתוך כלוב בחושך, שבו “כיכבו” גם אומנים וידוענים במטרה להפעיל לחץ מאסיבי על הנקודות הרגישות ביותר של הציבור בישראל. בדומה לאותם מייצגים של ארגון ארבע האמהות בשנות ה-90 אשר הצליחו לחדור ללבבות של הציבור ועד לנסיגה הישראלית החד צדדית לאחר 15 שנות לחימה (1985-2000) ברצועת הביטחון.

רוחות של שינוי?

בטקס סיום קצינים האחרון בבה”ד 1, לוחם סיירת גולני בשם עומרי אקשלמה, שזה אך סיים את הקורס המפרך עלה לנאום ונשא דברים מרגשים ועוצמתיים כפי הנראה מילותיו ייכנסו לפנתיאון. נאומו היה מלא במוטיבציה והבנה עמוקה מאוד כי כחייל ולוחם בצבא הגנה לישראל מוטלת עליו האחריות הגדולה וכן על חבריו לצוות, לשמור על המולדת. זוהי שעתם כפי שהייתה של לוחמים לאורך הדורות לפניהם. בנאומו, קרא בעוז רב לציבור להפסיק “לעטוף את הלוחמים בצמר גפן ולהסיר את האתרוג ולהחליף את חיבוק הדוב בטפיחה על השכם”.

מבלי משים, מילותיו של לוחם סיירת גולני (מעתה קצין) התמזגו יחד עם מילותיו של גיבור ישראל יוני נתניהו ז”ל, שכתב פעם “אני מעדיף לחיות כאן תוך כדי לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקרוב הקץ. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת היהודים במאה העשרים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להיאחז כאן בכוח רב”.

בתוך כך, בשל ביקורו של הנשיא ביידן שהחל אתמול בישראל, נחשפנו לראיון של הנשיא ביידן ובו הוא מגולל אודות על פגישה שערך כסנאטור צעיר אחרי ששת הימים עם רוה”מ גולדה מאיר. ביידן הנמרץ סיפר כי גולדה אמרה לו שיש לנו נשק סודי מול הערבים בארץ ישראל. לתומו הוא סבר כי היא עומדת לגלות לו על איזה סוד כמוס. הסנאטור ההמום שמע ממנה כי הנשק הסודי שלנו הוא העובדה שאין לנו לאן ללכת. דהיינו, ארץ ישראל היא המקום היחידי הבטוח עבור העם היהודי ואין בלתה.

קרדיט: ביידן – שאטרסטוק, גולדה מאיר – ויקיפדיה נחלת הכלל

https://www.youtube.com/watch?v=oY8SLh58owM&t=65s

לפיכך, על הציבור בישראל להפנים שפנינו לשלום ולא למלחמה, אך לעיתים קרובות ובעל כורחנו נאלצים אנו לשלם מחיר כואב, כנראה הכואב ביותר: דם חיילינו הגיבורים. זאת בכדי שנוכל להמשיך ולחיות כאן בארץ ישראל שלנו הקדושה, שאליה נכספנו 2000 שנה בגלות.

משום כך, עלינו להפסיק להעצים את אויבינו באופן חסר היגיון ותכלית, ולהפנים את העובדה שאנו חיים על חרבנו. מחול היגון והעצב האינסופי והטרוניות כלפי אלו ששילחו את מיטב בנינו לקרב להילחם, מוכרח להיפסק עם כל הכאב העמוק שבאובדן חיי טובי בנינו.

אין ספק שהרגישות והחמלה בהן ניחנו כעם היהודי השוכן בציון הינם מקור גאווה ולא בכדי אנו מתפארים בכך, אך לא על חשבון יכולת העמידה והניצחון בשדה הקרב, שכן אין לנו ברירה אחרת מלבד ניצחון.